"י'3, כולן פה? יופי. מקווה שהתעוררתן כי יש לנו יום חשוב וערכי היום. אני רוצה לשמוע אתכן: בוקר טוב, י׳3!" קולה הצורמני של המחנכת היה כמה דציבלים מעל הנדרש בשביל שעה מוקדמת כמו תשע בבוקר.

מקהלת צעקות החרישה את האוזניים של ים בקריאת "בוקר טוב!"

"בדיקת נוכחות זריזה ונצא לדרך." היה עוד זמן עד שהשם שלה יישמע במיקרופון של האוטובוס, ומבטה של ים נדד לעבר נוהא שהתחפרה בקפוצ׳ון בכיסא המעבר, שתי שורות לפניה. מי לובשת קפוצ׳ון בתחילת אוקטובר? ולמה הערבייה המוזרה הזו תמיד מסתובבת לבד? היו עוד שני פלסטינים בכיתה של ים, אבל הם היו סבבה. נוהא תמיד הייתה מרוחקת, כאילו כל הילדים בכיתה בכלל לא לרמה שלה או משהו. פחחח, כאילו ים יכולה להיות לא ברמה של מישהי. היא הייתה הבת של מנהלת אגף החינוך בעיריית יאפא, ואפילו שהיא לא אהבה שהזכירו לה את זה, היא ידעה שהמעמד החברתי שלה יציב גם בזכות אחת האמהות שלה. 

"שירן-יפת ים!" אחד לפני האחרון ברשימה, נשמע השם שהעלה בה כל כך הרבה רגשות מעורבים. היא הרימה יד מבלי להשמיע קול ומבלי להסיט את מבטה מנוהא.

"יפה מאוד. היום, כמו שכולכן יודעות ויודעים, אנחנו בדרך למרכז השלום בעזה, כי ממש השבוע – מחר, אם נרצה לדייק – נציין עשרים שנה לאירועי שבעה באוקטובר," המחנכת של ים מחתה דמעה דמיונית מלחיה, "אז אנחנו בדרך למרכז השלום, ללמוד קצת יותר על מה שקרה אז ולשמר את הזיכרון של המאורעות הקשים. נגיע לשם בעשר וחצי ונתחיל בסיור. הסיור כמובן לא כולל תיאורי זוועה, אבל מי שקשה לה יכולה לצאת ללובי המרכז לפעילות יצירה. בכל מקרה אין לצאת ממבנה המרכז ויש להישמע לצוות המדריכים. שיהיה לנו יום מעשיר ומלמד, ועכשיו נשמע קצת מוזיקה לדרך."

המיקרופון של האוטובוס יצר פידבק צורם לפני שהמוזיקה נשמעה ומישהי מאחורי האוטובוס צעקה "איזו מוזיקה של זקנים!". ים מיהרה להסכים: "כן, ממש!" היא דווקא אהבה את טיילור סוויפט, אבל היא תכחיש את זה אם אי פעם מישהי תשאל. נוהא בטוח לא שומעת טיילור סוויפט.

מה הקטע שלה בכלל? נוסעות לעזה, אז נוהא אמורה להתלהב, לא? זה העם שלה והכול. סתם היא משחקת אותה. ים בכלל לא הבינה למה היא מתעסקת במוזרה הזו במקום להקשיב לרכילות האחרונה משתי הבסטיז שלה, אבל היא פשוט לא הצליחה להתרכז ולהשתלב בשיחה. יש עוד שעה נסיעה, והקילוף בריפוד המושב שעליו ישבה נוהא לכד את מבטה.

ים השעינה את ראשה על מושב הכיסא המטונף ועצמה עיניים, מייחלת רק לעבור את היום המשמים הזה ולחזור הביתה.

***

"יאאאם!" ים התעוררה בבהלה למול הפרצופים המשועשעים של החברות הכי טובות שלה. עכשיו היא כבר באמת הצטערה שלא הביאה אטמי אזניים.

"נגמרה שנת החורף, הולכות ללמוד על ערכים ולשמר זיכרונות!" הן חיקו את המחנכת שלהן בתיאום מושלם, צחקו ומשכו את זרועותיה של ים, אחת מכל צד, מלוות אותה מחוץ לאוטובוס. ים אילצה את עצמה לחייך מבעד לקורי השינה.

לובי "מרכז עזה לשלום ולזיכרון" נבנה בסגנון המבנים החדשים - רחבת חנייה סולארית, חלונות גבוהים וצרים, ומעברי אוויר למיזוג טבעי ולפיזור חום. במרכז החלל עמד גבר צעיר, פניו הכהים ממוסגרים בתלתלים אדמוניים שהתחברו לזקן קצרצר ואדמוני גם הוא. בנות כיתתה התחילו להתלחשש, וים הגניבה מבט לעבר נוהא – לא נראה שהמדריך החתיך עשה עליה רושם.

"שלום לכולן, ברוכים הבאות למרכז עזה לשלום ולזיכרון. אני עריף, ואני מדריך פה במרכז כבר שמונה שנים. המרכז בעצם הוקם לפני עשר שנים – ממש בדיוק – עשר שנים אחרי מלחמת חרבות ברזל. ובימים האלה אנחנו מציינים עשרים שנה למלחמה, לאסון הנורא שקרה ממש פה, משני הצדדים של הגדר."

פיהוק קולני של אחד מחבריה לכיתה קטע את רצף הדיבור של עריף, וכולם פרצו בצחוק.

"חברות וחברים, היום נעבור בכמה תחנות כדי ללמוד עוד על מה שקרה באותה התקופה – החטופים, הרעב, הפגיעה בחפים מפשע, משלוחי הסיוע ומניעתו, הביקורת העולמית, וגם כל הניסיונות החוזרים להסכמי הפסקת אש עד שבסופו של דבר הושגה הסכמה אחרי חודשים ארוכים של לחימה בלתי פוסקת. מספרי ההרוגים על פי הנתונים הרשמיים הגיעו לכמעט חמישים אלף בכל החזיתות…"

"ולפי נתונים לא רשמיים?" שאל אחד מחבריה לכיתה.

"וכמה מהם יהודים?" שאלה חברה אחרת.

"מה זה משנה כמה כמה, כולנו יחד פה כדי לדאוג שזוועה כזו לא תחזור על עצמה, נכון, תלמידים?" נשמע שוב קול המחנכת הצורמני.

***

המיצב בחדר התצוגה נועד להמחיש את המספרים העצומים של ההרג והמוות בתוך פחות משנה. דמויות כחולות היו ישראלים, דמויות ירוקות היו פלסטינים, ועוד ועוד דמויות נמוגו והשאירו חללים פעורים במקומן. איזו מניפולציה רגשית מגוחכת, חשבה ים וגלגלה עיניים, רגע לפני שראתה את נוהא מגלגלת עיניים, והשתיים חייכו וחזרו להביט לכל נקודה מלבד זו בזו.

"איזה סיור מיותר," ים מלמלה לעצמה.  

״את רוצה לחתוך מפה?״ זה היה המשפט הראשון שנוהא אמרה בקול, ושאריות של צרידות עוד עטפו את המילים שלה. ים גלגלה את השאלה בראשה מספר פעמים, מנסה לוודא שהיא אכן שמעה מה שהיה נדמה לה.

"מה? לא, אני פשוט…" הקול שלה נשמע לה גבוה וצורמני מדי והיא כחכחה בגרונה, אבל לא המשיכה את המשפט.

"הדבר הזה אמור להיות עוד שעתיים של מיצגים קיטשיים. אפשר ללכת לים ולחזור בזמן לאוטובוס חזרה. תכננתי להתחמק לבד, אבל את יכולה להצטרף אם בא לך." 

"אבל… זה לא מסוכן?" ים לחשה.

"אל תדאגי, אני ערבייה טובה. אני אגן עלייך מהערבים של עזה," נוהא גיחכה. היא נעלמה מאחורי אחד החרכים שנועדו להכניס אור טבעי למבנה, וים מיהרה אחריה.

"לא, התכוונתי…"

"מקסימום נתקשר לאמא שלך שתציל אותנו, לא?" זה פגע ישר בבטן, וים השתתקה ונדחקה עם נוהא צמוד לקיר המבנה. הן הביטו בשאר הקבוצה ממשיכה הלאה אחרי עריף.

"חברות וחברים," נוהא חיקתה את הטון של המדריך ברגע שהקבוצה התרחקה מספיק, וים חייכה ואמרה ש"הוא דווקא חמוד," ואז מיהרה להוסיף, "יחסית למדריך."

"כן, שירן-יפת? זה הטעם שלך?" נוהא הקניטה אותה. "אני בטוחה שאפשר יהיה להשיג את הטלפון שלו מהמזכירות," הוסיפה קריצה וחמקה מבעד ליציאת החירום בצד המערבי של המבנה.

ים יצאה אחריה והנערות רצו לאורך דרך הגישה למרכז עזה לשלום, לעבר רחוב שקט שנראו בו בעיקר הורים עם תינוקות בעגלות או מנשאים וקשישים עם תיקי קניות על גלגלים. הן כמעט נתקלו בצעירה עם כלב פרוותי וקופצני שהחל לנבוח מייד כשחלפו על פניו, והמשיכו לעבר גבעה קטנה ועליה גינת משחקים ירוקה. נוהא הייתה קטנה וזריזה, וים הרגישה שהיא מנצלת את כל יתרון הגובה שלה בניסיון לשמור על הקצב שלה.

נוהא עצרה והתיישבה על אחד הספסלים בגינה, מוציאה בקבוק מים מתיק הגב שלה.

"קודם כול," ים התנשפה בין המילים שהצליחה לבטא, "אל תקראי לי שירן-יפת. אני ים ואני די אוהבת את השם הזה, בניגוד לשם המשפחה שלי שאני אחליף ברגע שאוכל. דבר שני," ים החזיקה שתי אצבעות באוויר, "לא, עריף הוא לא הטעם שלי, וגם אם כן, הוא פלסטיני". היא תפסה את עצמה רגע אחרי שהמילים יצאו מפיה, אבל הנערה שמולה הגיבה רק בהרמת גבה, החיוך עדיין על פניה. מעצבנת.

ים לקחה את בקבוק המים מהיד המושטת אליה ושתתה את כולו לפני שהביטה סביב. הן עמדו על גבעה קטנה במרחק כמה מאות מטרים מהמרכז לשלום, ולפניהן נפרשו רחובות עזה המחודשת, מלאים ברוכבי אופניים ובכרזות לקראת פסטיבל הסרטים הקרוב. מאחורי נוהא נפרש חוף הים התיכון, מנצנץ בשמש הסתווית.

"היית פה פעם?"

"למה, כי אני ערבייה?"

"אה... לא. כלומר, פשוט חשבתי שאולי..."

"לא, אף פעם לא הייתי בעזה קודם. אבל תמיד רציתי. ואני אגלה לך סוד," היא עצרה וחיכתה שים תתקרב אליה לפני שהמשיכה בלחש, "המרכז לשלום ולזיכרון אף פעם לא היה בראש סדר העדיפויות שלי."

ים פרצה בצחוק והתיישבה סוף סוף לידה על הספסל.

"אז ים," נוהא חייכה אליה, "לא שירן-יפת! סליחה. באמת שם יפה."

"נמאס לי שמתייחסות אליי בשם המשפחה שלי. אני לא אף אחת מהאמהות שלי. אני אדם בפני עצמי."

"כן, לא חשבתי על זה. זה בטח מעצבן."

"אז מי הטעם שלך?"

"סליחה?"

"הטעם שלך בגברים. הבנתי שהמדריך לא, אז מי כן?"

"לא גברים." היא חייכה אליה וים חייכה במבוכה. היא הייתה צריכה לדעת לא להניח הנחות.

"אז מה עכשיו?" ים הביטה בה וחיכתה להנחיות.

"אמרנו ים, לא?"

ים התבלבלה לרגע, ואז צחקה. "יאללה."

***

הדרך לחוף הייתה פחות ישירה משים ציפתה. היא חשבה שהליכה של עשר דקות תוביל אותן להימרח על החול ולהישרף בשמש, אבל הן מצאו את עצמן מסתבכות בין מבנים שנראה שכל מטרתם הייתה למנוע מהנערות להגיע ליעדן. נראה שהמבנה שעצרו מולו עכשיו היה האחרון מול קו החוף. רק לעקוף אותו וזהו.

על שלט הכניסה למבנה נכתב "תחנת מעקב לכלבי ים נזיריים" בעיטור לוגואים של עמותת דלפיס ורשות הטבע והגנים, עם תמונה של כלב ים שעברה פוטושופ גרוע ובועת דיבור עם הכיתוב "מאז 2027".

"יואו, איזה מותק!" ים קראה בהתלהבות, בזמן שנוהא התרכזה בניסיון לעקוף את התחנה שנדמה שחסמה כל גישה הגיונית לחוף. הן היו תקועות, ולמצוא חוף אחר כנראה ייקח יותר זמן משיש להן.

"אולי נוכל לראות משהו משם?" שאלה ים בהיסוס והחוותה לגרם מדרגות לולייני שהוביל לגג הבניין. הכניסה לגרם המדרגות הייתה נעולה בקודן, והספרות 2-5-8-0 היו שחוקות משימוש. מעל הקודן נכתב בעברית, באנגלית ובערבית "אין כניסה לזרים". ים הביטה לכל הכיוונים לפני שניסתה את מזלה וזמזום הקודן הבהיל את שתיהן. המדרגות היו מתכת שמלח הים באוויר ניקד בקורוזיה, והנערות טיפסו בזהירות עד שרגליהן נחתו על הגג המרוצף.

למולן נפרש חוף הים התיכון, גלי וסוער ללא שוברי גלים. על גג תחנת המעקב לכלבי ים נזיריים היו מותקנות משקפות מקצועיות שונות, וגם מצלמה חכמה ועמדה ממוחשבת לתיעוד. סככת עץ קעורה הטילה צל על המכשור הקבוע, אבל ים שיערה שהיא נועדה בעיקר להגן מגשמים ומרוחות.

כשנוהא הציעה ים, היא קצת קיוותה ללכת על החוף ולשכשך רגליים במים, אבל גם זה היה נחמד, ופה היה פחות סיכוי שיתפסו אותן לפני שיגיע הזמן לחזור. היא כן התאכזבה שלא נראה אף כלב ים בסביבה.

"למה ברחת איתי?" ים לא התכוונה לשאול את זה.

"למה את ברחת איתי?"

"לא התכוונתי. רק הערתי שהסיור מטופש ורגע אחר כך..."

"מיותר," נוהא קטעה אותה.

"מה?"

"אמרת מיותר, לא מטופש."

"אה, כן."

"אני חושבת שיותר חשוב להתעסק בעתיד מאשר בעבר," נוהא הרצינה פתאום.

"כן, אבל צריך גם לדעת מה קרה פה." ים לא ידעה למה היא מתווכחת. היא הסכימה לגמרי עם נוהא.

"טוחנים לנו במוח על איך פעם היה סכסוך בין יהודים לערבים, ואיזה מזל שהיום הכול מוסדר ומסודר," נוהא הוציאה את קופסת האוכל מהתיק שלה. קופסת מתכת מאוירת בדמויות אנימה שים לא ידעה לזהות. בתוכה היו לביבות פראסה, עגבניות שרי טריות ואצבעות סייטן מצופות פנקו, ונוהא הושיטה לה את הקופסה. ים בהתה לרגע וסירבה בנימוס.

"מה את מופתעת, חשבת שיהיה לי שם חומוס ובקלאווה?" נוהא צחקה, אבל ים הבחינה בכאב שהיה בצחוק הזה.

"את לא חושבת שהאיחוד הישראלו-פלסטיני הוא דבר טוב?" שאלה בניסיון להחזיר את השיחה לנושא הקודם, שלרגע נראה בטוח יותר.

"ברור שזה עדיף על מה שהיה קודם," הביס מלביבת הפראסה שחרר לאוויר ריח של הל ומוסקט, וים התחרטה שלא לקחה אחת בכל זאת. "תראי, זה חשוב לדעת מה היה, אבל אם ההתעסקות בעבר מונעת מאיתנו להתעסק בעתיד אז זה לא שווה כלום." נוהא פתחה את בקבוק השתייה שלה, אבל הוא היה ריק וים הציעה לה את שלה.

"תודה," היא גמעה את כל הבקבוק בשלוק אחד.

"איך את חושבת שצריך להתעסק בעתיד?"

"לחשוב על איך החיים שלנו באמת יהיו משותפים, ולא רק על הנייר. מה זה שווה כל הבית ספר הדו לשוני אם לא החלפנו מילה אחת בערבית? אם אין לך חברות פלסטיניות? אם את לא יוצאת עם פלסטינים?"

"כן, אבל זה לוקח זמן..." ים הסמיקה שוב.

"כמה זמן? חרבות ברזל נגמרה לפני תשע עשרה שנה, לפני שנולדנו. האיחוד הוכרז לפני שלוש עשרה שנה. זה דור שלם של אנשים שכבר היו צריכים לגדול אחרת. את ואני היינו צריכות לגדול אחרת. ללמוד גם את השואה וגם את הנכבה, אבל גם לחשוב קדימה ולהיות מסוגלים לדמיין אותנו באמת חיים ביחד."

"אני... אף פעם לא חשבתי על זה."

ים הביטה בנוהא, מתלבטת מה היא יכולה לומר שיקל על המתח באוויר או לפחות על רגשי האשם שלה. הן שתקו יחד דקות ארוכות.

"תראי," נוהא הנידה בראשה לעבר החוף, ובין גלי הים צצו שני ראשים שחורים ומשופמים. ים בהתה בכלבי הים מתקרבים אל החוף דרומית לתחנת המעקב ונאבקה בדחף לצלם אותם. היא נשמה עמוק והזיזה את קופסת האוכל של נוהא שחצצה ביניהן, שלחה יד ואחזה בידה של נוהא, מבלי להסיט את המבט מכלבי הים, טיפות המים על עורם מנצנצות בשמש הצהריים. נוהא הביטה בידיהן השלובות, חייכה לעצמה והשיבה את מבטה לזוג היצורים המשתזפים על החוף.