י'3, כולן פה? יופי. מקווה שהתעוררתן כי יש לנו יום חשוב וערכי היום. אני רוצה לשמוע אתכן: בוקר טוב, י׳3!" קולה הצורמני של המחנכת היה כמה דציבלים מעל הנדרש בשביל שעה מוקדמת כמו תשע בבוקר.

מקהלת צעקות החרישה את האוזניים של ים בקריאת "בוקר טוב!"

"בדיקת נוכחות זריזה ונצא לדרך." היה עוד זמן עד שהשם שלה יישמע במיקרופון של האוטובוס, ומבטה של ים נדד לעבר נוהא שהתחפרה בקפוצ׳ון בכיסא המעבר, שתי שורות לפניה. מי לובשת קפוצ׳ון בתחילת אוקטובר? ולמה הערבייה המוזרה הזו תמיד מסתובבת לבד? היו עוד שני פלסטינים בכיתה של ים, אבל הם היו סבבה. נוהא תמיד הייתה מרוחקת, כאילו כל הילדים בכיתה בכלל לא לרמה שלה או משהו. פחחח, כאילו ים יכולה להיות לא ברמה של מישהי. היא הייתה הבת של מנהלת אגף החינוך בעיריית יאפא, ואפילו שהיא לא אהבה שהזכירו לה את זה, היא ידעה שהמעמד החברתי שלה יציב גם בזכות אחת האמהות שלה. 

"שירן-יפת ים!" אחד לפני האחרון ברשימה, נשמע השם שהעלה בה כל כך הרבה רגשות מעורבים. היא הרימה יד מבלי להשמיע קול ומבלי להסיט את מבטה מנוהא.